סיפורי קורונה # 2 על ההרגל לא להיכנע להרגל
אז היא הגיחה
ההבנה,
אני רצה כבר את הסיבוב החמישי בפארק. בסיבובים!!
מה ההפתעה?
כי כבר שנים שאני אומרת בלב ובקול רם
"אין מצב שאני רצה יותר משני סיבובים בפארק. פשוט לא יכולה!"
ואז היא הגיחה, התובנה,
שיש המון דברים שהיו בגדר
"אין מצב!"
"בחיים זה לא יקרה!"
"את זה אני לא יכולה!"
שלפתע
במציאות הקורונה החדשה הפכו להיות אפשריים ואפילו חלקם מהנים
"אין מצב שאני רצה את סובב הכפר יותר…" רצה גם רצה כל עוד מותר
"אני לא מצליחה לעשות מדיטציה כל בוקר…." מצליחה ואפילו מתחילה להיות מכורה
"אני לא טובה בפגישות דרך מסך…" מתרגלת ואפילו נהנית יותר ויותר
אז מה קרה? למה כשאין ברירה אני מצליחה וברגיל לא? הרי תכלס, בנינו כלום לא השתנה.
ברגע ששיניתי את התפיסה שלי על הסיטואציה נפתחו פתאום עוד אפשרויות ומשם גם הרגלים חדשים נוצרו
ברגע ששמתי סימן שאלה,
הורדתי את המילה "אבל"
וביטלתי את ה סימן קריאה
שפע של אפשרויות נגלה בפני
גמישות ופתיחות מחשבתית ניתן לשנות ע"י תרגול ואימון
הכל מתחיל בסוף בתודעה שלנו
הכל בסוף נמצא בתוכנו
יש לנו הכל בכדי להצליח בכל מה שרק נבחר להצליח בו. זו האמת שלי.
לא חייבים להסכים איתי
מה עושים?
מתאמנים על מתן פרשנויות נוספות מהמוכר
מתחילים לשאול שאלות במקום אמירות חד משמעותיות
מפחיתים את השימוש במילה "אבל"
מפתחים פתיחות וגמישות מחשבתית
לפעמים זה האין ברירה לוקח אותנו לשם ודוחק אותנו לפינה
אך יש גם אפשרות אחרת
להקדים את האין ברירה,
לשאול את עצמינו אולי יש עוד דרך? אולי יש פרשנות נוספת? באיזה תנאי אני כן אצליח לעשות את הדבר?
אז החלטתי שעכשיו, עם כל הזמן שהתפנה לנו
בוחרת כל יום משהו חדש להטיל בו ספק ולמתוח את הגבולות של עצמי
בסוף, גם זה הרגל
ההרגל לא להיכנע להרגל
זה לוקח זמן
כמו לסלול נתיב חדש
ולא חשוב מאיזה סיבה זה נובע
כל עוד זה לא משרת אותנו, ננסה משהו חדש
זמן יש לנו בשפע
אז למה לא לנסות
**בתמונה מותחת את עצמי כשעוד היה מותר לרוץ בסיבובים ארוכים ……