על התופעה ש 70% סובלים ממנה ואף אחד לא מעז לדבר עליה
באיזשהו שלב בפגישה, די לקראת הסוף
זה יצא ממנה
ככה בלי להתכוון
שכן היא מאד מחושבת בדרך כלל בבחירת המילים שלה
אבל הפעם זה היה אותנטי במיוחד
ומדוייק
שאלתי אותה ממה את חוששת?
צפיתי את התשובה ועדיין התרגשתי מעומק החשיפה
"שיגלו שאני לא באמת,
שאני לא באמת כזו כמו שנראה
מצליחה, מקצועית וטובה
שיגלו שעד היום הכל היה הצגה"
לנשום.
לעצור.
לנצור את הרגע. את הגילוי. את התובנה.
מסוג הרגעים שזוכרים.
היא ואני
ועם כל הגודל והנוכחות הכריזמטית שלה
שנות הניהול הרבות ואין ספור הצלחות עסקיות
היא ישבה מולי שברירית ופגיעה
ונזכרתי מתי אני הרגשתי את זה לראשונה
את הפחד שתכף המסיכה תקרע
המחזה ייחשף
וכולם יגלו שאני לא באמת
"סנדום המתחזה" (Impostor syndrome)
זו לא קללה
זה באמת השם של ההרגשה,
זה בא בדרך כלל מהול ביחד עם התחושה
שההצלחה שלנו היא בסך הכל עניין של מזל ולא באמת פרי של עבודה מאומצת, כישרון והתמדה
אז הכל בסדר אמרתי לה
עצם ההכרה בהרגשה זו כבר התחלה גדולה
את לא לבד במערכה
כשאנו רוצים לעשות קפיצה
לעלות קומה לרמה הבאה
לרוב מזדחלות להן מחשבות
וזה בסדר לחשוש
ומותר לשאול שאלות
ומומלץ במיוחד גם לטעות
כל עוד אנחנו בתנועה ולא שוקעים מתחת למסיכה.
והיא קפצה.
ושווה לזכור ש 70% מאתנו חווים את התחושות האלו
אז תחמיאו בנדיבות לסובבים אתכם
תפרגנו לאחרים על מקצועיותם
מי יודע
אולי במקרה אחד מהם בדיוק עכשיו חושב שהוא מתחזה?